טעם החיים זה להיות ישראלים

נסעתי היום במונית ולפתע הנהג הסתובב אליי והתחיל לדבר כאילו אנחנו חברים ותיקים – "אני חושב שזה מגיע לנו. הקורונה הזאת". – למה? שאלתי אותו בסקרנות. "תראי איך אנחנו מתנהגים אחד לשני. תסתכלי איך אנשים נוסעים, איך הם מגיבים, באיזה חוסר כבוד, בכמה עצבים". פחות מעשר דקות נסענו ועברנו כמעט שתי תאונות, אנשים קפצו לכביש, כולם היו עצבניים ובאופן כללי היתה הרגשה מאוד לא נעימה באוויר. "תראי איך שמו לנו על הפנים מחסומים, כמו כלבים", הוא אמר לי. "כי ככה אנחנו מתנהגים. מגיע לנו כל מה שקורה לנו."

כל היום חשבתי עליו, והמשכתי לדסקס איתו בראש על החיים בישראל.  נכון שהיחסים בארץ הגיעו למצב בלתי נסבל, ללא ספק, אבל מצד שני תראו אותנו. לא מכירים ואולי לא נתראה שוב אבל יש לנו את היכולת להרגיש קירבה, אפילו אולי סוג של משפחה , אפילו עם זרים. ואכפת לנו. וכואב. 

בשבילי לחיות בישראל זה להיות חלק ממשפחה גדולה. לא מתפקדת, שרוטה, אבל משפחה. לחיות בישראל ולהמשיך את הסיפור שלנו, זהו טעם החיים בשבילי. שזו תהיה פה ההרגשה, זו משאלת ליבי הכי עמוקה. שכל הילדים והדורות הבאים ירגישו פה טוב, בטוחים ושמחים ביחד, אבל נהג המונית צדק. איבדנו את הדרך. תמיד היינו שונים וכל אחד מיוחד אבל היה דבק, היתה תחושת גורל משותפת והיו יחסים אחרים. היום, כל אחד לעצמו וכולנו אומללים.  

אבל החיים לא יוותרו לנו. נהג יקר, רציתי להגיד לך שאתה צודק. הטבע שולח לנו את הקורונה כדי שנתעשת. כדי שנראה בפנים עד לאיפה הידרדרנו, נסכים שזה רע ונצטרך להתאזן. נחדש את הקירבה בינינו לטובה או שנסבול ונתפורר עד שנתרצה. אתה מבין, את היכולת המיוחדת שלנו כאן להרגיש משפחה למרות כל השוני אנחנו אמורים לחזק ולהפוך את כל המדינה לעם שהוא משפחה. זהו הייחוד שלנו, עם ישראל. חכמי ישראל אומרים שכשנעשה זאת אנחנו נראה בכך את הדרך לכל העולם – איך אפשר לחיות אנשים שונים ומשונים, ביחד באושר ובשלום. 

נכון אחים שלי, ששווה לפחות לנסות? 

איך? חוכמת הקבלה – בואו לגלות